סוף דבר

אז אנחנו שוב בבית אחרי 42 ימים נהדרים של חוויה משפחתית מדהימה.

נהנינו מכל רגע (גם מהרגעים המעייפים...).

הזמן עבר מהר. מהר מידי. אבל איך אומרים? הזמן עובר מהר כשנהנים!

אורי וליאב, כבר היו מוכנות לחזור הביתה אל המשפחה והחברות, ואילו אנחנו, אנחנו היינו מוכנים להתחיל הכל מהתחלה, מבלי לשנות דבר כמעט.

התכנון הראשוני שעשינו היה מצוין. חלוקת הימים בתוך הפארקים (בטבע – בקנדה ובארה"ב) הייתה ממש טובה, וכך גם הזמן שנדרש למתקנים בדיסני ועולם הים. ניו יורק פחות התאימה לבנות. למרות שאייל ואני מאוד אוהבים את ניו יורק, היה חם מידי וצפוף מידי בשבילן.

לעת עתה, אורי וליאב בעיקר מדברות על הריגוש בדיסני ומספרות סיפורי אינדיאנים.

אבל הן יודעות לספר חוויות גם מכלל הטיול ואנחנו בטוחים שהן אספו זיכרונות נעימים לרוב.

המון תמונות עולות לי בראש...

הנופים המדהימים והפראיים של ג'ספר. לנסוע במרחבים כשמסביבנו הרים מושלגים. את גווני הירוק, הטורקיז, והכחול של אגמים ושל שמיים אינסופיים. התרגשתי לראות שם את החיות והדובים בטבע.

אהבתי את הבית המקסים שגרנו בו ואת חגיגת יום ההולדת של ליאב שחגגנו שם.

אני זוכרת את ההליכה שעשינו סביב אגם אמרלד ביוהו, והפיסול המשותף של מלכת האיזמרגד.

בפארק באנף, התרגשתי במיוחד מאגם מוריין: מהצבע, האויר, והשקט שעטף אותנו כששטנו בקייאק.

שמחתי מהאטרקציות שעשינו באזור הזה: פארק החבלים, הרכיבה על הסוסים.

בגליישר, למרות שפיספסנו את מעבר לוגן (בגלל השלגים), נהניתי מהמסלול שעשינו שנקרא:trail of the cedar בו טיילנו ביער קסום.

בפארק ילוסטון התרשמתי מאוד מהמגוון הנופי והכוח העצום של הטבע. הרגשתי שלווה ושמחה גדולה להתגורר בבקתה של קיי, ואני מברכת על ההזדמנות שנפלה בחלקנו.

אהבתי את נופי הבראשית כשירדנו אל המכתש בברייס, ואת חגיגת יום ההולדת של אורי בציון. אהבתי את הכיף בבריכה, ואת האתנחתא שהיתה לנו שם.

בוגאס, המזרקות בבלג'יו עשו לי צמרמורת.

בדיסני, התרגשתי בטרוף כמו ילדה קטנה מכל ההפתעות שהיו בכל מתקן שעלינו עליו.
 התרגשתי בעיקר מהמופע באדוונצר. בעולם הים, הדולפינים המתוקים שאורי וליאב זכו ללטף. ובניו יורק, שמחתי על המפגש המשפחתי החמים.

נהניתי לקרוא את הספר "מעגל אבנים" בכל ערב כמה דקות לפני שהשינה הכריעה אותי. זה ספר מדהים שהתאים ביותר לכל החוויות בטיול.

עבורי, הנהיגה בקנדה ובארה"ב הייתה חוויה מתקנת לנהיגה. נהניתי לנהוג גם בנסיעות הארוכות והמתישות: מהנופים האין סופיים, מהסבלנות והאדיבות בכבישים ומאורי וליאב שהתנהגו למופת.

נהניתי מרגעים קטנים בהם היינו יחד כמשפחה: רגעים שהבנות שיחקו יחד, פירגנו אחת לשנייה, גילו רגישות ואהבה, מהסקרנות וההתלהבות שלהם, וגם מהיכולת שלהם להראות עצמאות ולהתעקש (גם כשזה לא היה נוח לנו). נהניתי מהשתוללויות שלהן עם אייל כל ערב (למרות שזה גם הקפיץ אותי והטריף אותי). שמחתי מהמתוקים שאכלנו, מהזלילות, מהארוחות הקטנות והמושקעות.

ובעיקר, מהמזמן האיכותי יחד. מה צריך יותר מזה?

אני מודה לאייל שהיה הכי מדהים שיכול להיות: סובלני, אחראי, רגיש, שמח, שליו, נמרץ, מצחיק ואוהב!

אני מודה לאקטימייז שאישרו לאייל את החופש מהעבודה ואיפשרו לנו להתנתק לזמן מה. 

נהניתי לכתוב את הבלוג הזה ולתאר את החוויות שעברנו. אני שמחה שהיו מי שקראו ופרגנו.

תודה לאייל שהיה אחראי להגהה, בחירת התמונות ועדכון הבלוג עצמו באתר.

אני מקווה ומחכה להזדמנויות הבאות. העולם גדול והוא מחכה לנו :-)

להתראות לכולם.